שבתי עם נורית במסעדת 'תלביה פטיסרי' בירושלים ובעוד היא מזמינה לכולנו קפה ועוגה, פתחתי את הנייד והתחלתי לכתוב לכם. נורית קבעה איתי חצי שעה קודם לבואן של מגנוליות הספרות שהתכנסו לחגוג לי את הוצאת הספר, "היה או לא היה" , לאור.
היא רצתה לשאול כמה שאלות על מנחם לפני שנתכנס כולנו. רגע לפני שתשאלו מיהו מנחם כבר אגלה לכם שהוא דמות מתוך הסיפור הקצר "המנחם" מתוך הספר "היה או לא היה". אבל חכו… ראשה של נורית נדחף אל תוך הנייד ונזיפתה לא אחרה לבוא.
"פנינה תגידי ממתי נהיית תגרנית כזו? מה את דוחפת את שם הספר שלך "היה או לא היה" חמש פעמים בשתי פסקאות על כלום ושום דבר.
הסמקתי ואז צחקתי במבוכה. "מה את רוצה שהספר שלי ישב לו, כמו פולניה בחושך, על המדף ובסוף יעלם בתהום הנשייה". אני מקדמת אותו. זה נקרא שיווק, להישאר בתודעה, טפטוף הספר בתודעת הקוראים הפוטנציאליים. חוץ מזה בואי תראי הפייסבוק שלי מלא בדוגמאות כאלה. אני נתלית באילנות גבוהים, אז אם זה מצליח לפלונית אלמונית למה לא לאמץ את השיטה גם בשביל אזובית קיר כמוני. מה רע?"
להמשך קריאה נא להכניס אימייל