השיר "ירח" מתאר סיטואציה של התבוננות הדובר מחלונו בעיר מנוכרת בשעת לילה. המראות הנשקפים בהתבוננות זאת מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים הבנאליים ביותר. השיר מתאר את המשורר היכול לשוב ולהתפעל ממראה מיוחד, גם אם הוא נבלע בשגרת החיים הקודרת. חוויית התבוננות זו במראות הטבע  הרעננים מחזקת את זיקת האדם לטבע ולבוראו, ומביאה אותו להבנה עמוקה יותר לקדושת המראות הנגלים לעיניו ולסודות הקיום האנושי.

בית א': מפתח חלונו רואה הדובר העלום עיר רפאים שאין בה אדם או יצור חי כלשהו. השמים המסמלים  את הכתובת לתקוות האדם כאן-הם זרים ואטומים (מטאפורה)-מתנכרים  למציאות האדם, רגשותיו וגורלו. בעיר הרפאים שולטים החושך והקדרות. בעיר גותית זו  במקום קולות אנושיים נשמע בכי צרצרים(האנשה) המבטאים בבכיים את  העצב והעזובה מלאת הקדרות. האווירה היא של ניכור ודחייה, בכי הצרצרים  הינו השלכה והדהוד של ייסורי האדם ועצבותו הנעדרים באופן גלוי מהעיר הגותית, חסרת החיים.

השיר נפתח בהכרזה "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" ומכוון לביטול הסתמיות המלווה את יחסם של בני-אדם למראות ישנים. העובדה שתופעה מסוימת הפכה שגרתית מעצם חזרתה פעמים אין-ספור, איננה מפחיתה מתפארתה, כפי שנתפשה כאשר הופיעה לראשונה – ברגע לידתה בעיני האמן.