הפילוסופיה של פרופ' ברק (נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון), המעוגנת בכתביו,  היא שבית-המשפט הגבוה לצדק משמש גם כמעצב חברתי. הוא משמש כמעצב חברתי, באותם מקרים, שהשופט הטוב בחברה הדמוקרטית, צריך להיות "שותף זוטר" של המחוקק הראשי בחקיקה. דהיינו, באותם מקרים כאשר נדרשים לפרשנותו, של  השופט  על-מנת לגשר  בין הפער הקיים  במשפט, לבין מציאות החיים הדינאמית, והמשתנה. יחד עם זאת, ובעת ובעונה אחת, השופט נדרש גם להגן  ולשמור על  החוקה וערכיה  ולקדמם תוך פיתוח המערכת המשפטית כולה.

 ראינו אם כן, שקיים מתח מסוים בתפיסת עולמו של פרופ' ברק. מקורו של מתח זה מצוי בשתי תפיסות יסוד;  האחת, רואה  את תפקיד השופט כמשקף את  ערכי החברה ולא כנושא את הדגל לפני המחנה, בניסיון לעצבה. אולם,  התפיסה השנייה, רואה בתפקידו של השופט "שותף זוטר" בפיתוח החקיקה. השופט הופך ל"שותף זוטר" לחקיקה באותן  פעמים שמערכת המשפט, ו"ענייני האנשים שיש להסדירם", נזקקים לפרשנותו של השופט שאינו משמש רק כ"פה למחוקק".  דבר זה קורה כאשר; "…לעתים קרובות  הנורמה המשפטית אינה גמישה דיה, ואינה מצליחה להתאים עצמה למציאות החדשה. נוצר פער בין המשפט לחיים"[1].