לאחר 38 שנים חזרתי לקרא את "הזקן והים" לארנסט המינגווי, מהדורת ידיעות אחרונות , 2009 בתרגומו המחודש של אלון אלטרס.

בהיותי כבת 15 קראתי את מהדורת עם עובד 1965 , שפתו הייתה ארכאית משהו אך יופייה, עומקה ועושר העיצובים השפיעו עליי כבר אז. בהיותי בת 15 הרשימה אותי התמודדות הזקן עם הזדקנותו דרך אזכוריו האובססיביים על היותו "זקן" ושאלתו, לגבי גילם של היצורים החיים שפגש במסע הדייג שלו: " בת כמה את ?"  שאל הזקן את הציפור . "האם זה מסע ראשון שלך?" (1965, עמ' 57). "..כמה כרישים הרגת מימך, דג זקן? לא בכדי ניתנה לך חנית זו שבראשך"( 1965, עמ' 127).

עתה, לאחר שאף אני עברתי מסעות כאלה ואחרים באוקיינוס  החיים שלי, מה שהרשים אותי ביצירת בת-אלמוות זו, בקראי במהדורת 2009 זה עיצוב מטאפורת הים-אשה. החושניות, הרוך, היופי, הענקת החסדים מול וביחד עם גחמות ההרס והמוות שהמטאפורה טומנת בחובה-חיקה.

" מדוע נבראו ציפורים כה קטנות ועדינות כמו הסנוניות בשעה שהאוקיינוס יכולה להיות כה אכזרית? היא נדיבה ויפה מאוד. אבל היא יכולה להיות כה אכזרית וזה קורה לפתע פתאום, והציפורים הללו שמעופפות, טובלות וצדות עם קולן הקטן והעצוב, הן עדינות מידי בשביל הים.