סטיינבק הצליח להרטיט את ליבי בנובלה "של עכברים ואנשים". ברגישות רבה, אך בטון מינורי הנמנע ממבע רגשני, נפרשת עלילת הספר על פני שלושה ימים. בשלושה ימים בלבד מתוודע הקורא לחברות אמיצה ויוצאת דופן, שאינה תלויה בדבר, בין שני נוודים שחלומם לחיות כאדונים לגורלם בחוותם מייחד, אותם משאר הדמויות הבודדות החיות בחווה, ליד עיירת הבדידות "סולידד", אליה הגיעו להשכיר עצמם לעבודה.  סטיינבק עיצב ביד אמן  את תקופת השפל הכלכלי בדרום ארצות הברית של שנות השלושים של המאה הקודמת. זו תקופת המשבר  הכלכלי הגדול אשר כילה כל חלקה טובה במרקם האנושי של האומללים חסרי הכל, שהיו קורבנותיה.

תחילה, קראתי את התרגום העברי של טל ניצן, שהצליח באמצעות הרפליקות והדיאלוגים הקצרים בין הדמויות   ושימוש בשפה "הרזה" להעביר, גם דרך התרגום, את צחיחות בדידותן של  גיבורי הנובלה, שאומללותם אינה מתבטאת  רק במעמדם הסוציו-אקונומי הנמוך-היותם  נוודים חסרי כל, עניים העובדים בעד פרוטות לפרנסתם. סטיינבק מבקר באמצעותם נכותם הפיזית והנפשית של גיבוריו, מקור אומללותם, את נכותה של החברה האמריקאית של אותה תקופה.